לעיתים נחבאת ונסתרת בין הרי הגליל ולעתים נחשפת במלוא זוהרה – זאת צפת. עיר מתנמנמת העולה לתודעה הציבורית רק כשנחשף בה איזה סוד מאלה האופפים אותה תדיר. ותמיד בקסם מיוחד ויופי השמור לה בכל שנותיה.
בקורותיה של צפת של שפל וחורבן ובאחריתן פריחה ושגשוג. מעין מאבק לקיום למרות פגעי טבע ואדם הפוקדים אותה חליפות. באופן בולט משמש בה החורבן פתח לפריחה, בבחינת "עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע".
מיקומה הגיאוגרפי של צפת קבע במידה רבה את ייחודה. ניתן לומר שלעתים פילסה דרכה למרכז ההתרחשות למרות שמעולם לא הייתה צומת בפרשת דרכים ואף לא תחנה על דרך חשובה. האירועים המכריעים בתולדות עם ישראל מתרחשים למרגלותיה, אך לא בה. יחד עם זאת, בתקופת זוהרה במאה ה-, חרגה חשיבותה של צפת מגבולות ארץ ישראל ויש לראותה, אם כי לזמן קצר בלבד, כמרכז היהודי החשוב בעולם.
צפת, ממתי?
אזכור היסטורי ראשון המיוחס לצפת הוא מתקופת השלטון הרומי בארץ ישראל, בספרו של יוסף בן מתתיהו (יוסיפוס פלוויוס) "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". מקובל לזהות את מבצר הקנאים המכונה בשם ספף עם גבעת המצודה בצפת. על-פי זיהוי זה ניתן לומר שבצפת שלפני המרד הגדול (66 לסה"נ) כמו ביתר המקומות שביצר בן-מתתיהו, היה יישוב יהודי קיים שבוצר ורוכזו בו כוחות תומכים במרד נגד הרומאים.
לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא ע"י הרומאים (132-135 לסה"נ) נמלטו יהודים רבים מיהודה לגליל. צפת מוזכרת בתקופה זו בתלמוד הירושלמי כמקום להדלקת משואות, מסורת שהשתמרה אחר חורבן הבית לקביעת לוח השנה והמועדים. בתקופה זו התיישבו בצפת שתי משפחות כוהנים מהמשמר ה-12, יקים ופשחור, עובדה המעידה על כך שהיישוב בצפת היה מבוסס ובעל תשתית כלכלית איתנה.
במאה השביעית נזכרת צפת בשירי אלעזר הקליר, תלמיד חכם ופייטן פורה, שפיוטיו השזורים הלכה ואגדה, הונהגו בבתי כנסת באיטליה, צרפת ואשכנז. גם אצל אלעזר הקליר נזכרת צפת בהקשר למשפחות הכוהנים שבה. אמנם התיאור איננו עוסק ביישוב ומאפייניו, אך יש בו כדי להצביע על קיומו של יישוב מבוסס בצפת.
המקורות על צפת עד ראשית המאה ה-11 דלים מאוד. מן המעט הקיימים עולה שבצפת מתקיים יישוב יהודי דומיננטי, בעיר שהיתה כנראה מעורבת. עדות ברורה על העיר צפת נמצאת בתעודה משנת 1023 שנשתמרה בגניזה בקהיר, המתייחסת לילד יהודי מצפת הרוכש חנות בטבריה.
