הזוהר שדעך

רבים מיהודי צפת נמלטו מאימת הגזירות, הרעב והמגיפות. הם נטשו לטובת כפרי הסביבה ולעתים הרחיקו עד צידון, ביירות, דמשק ומצרים. רובם עשו דרכם לירושלים והשתקעו בה. הקהילה היהודית שנותרה בצפת שיוועה לעזרה. מיטב תלמידי החכמים שבה יצאו בשליחות לגיוס כספים. כספי הסיוע, שנשדדו בחלקם הגדול, עזרו אך במעט. המרכז ללימודי הקבלה עבר לחברון ולירושלים. מראשית המאה ה-17 יורדת צפת ממעמדה כמרכז רוחני וכלכלי וירושלים תופסת את מקומה.

על רקע ירידת כוחו של השלטון המרכזי באימפריה העות'מאנית עולה כוחו של מושל לבנון, האמיר הדרוזי פח'ר א-דין. הוא משתלט על צפונה ומרכזה של ארץ ישראל בשנת 1603. בימיו סבלו יהודי צפת ממעשי ביזה ועושק.הוטל עליהם לכלכל את צבאו והם הגיעו עד פת לחם. ביישוב היהודי המדולדל פרצו סכסוכים והתערער מעמדו של ה"כולל" – ארגון הגג של כל הקהלים. גם לאחר הוצאתו להורג של פח'ר א-דין, לאחר שהובס בשנת 1634, לא באו ימי ביטחון לצפת. יורשיו ממשיכים להטיל מיסים כבדים על הקהילה היהודית והעיר סובלת חרפת רעב.

במחצית השנייה של המאה ה-17 הואצה הידרדרותה של צפת עד להפיכתה לכפר בסוף המאה. הגירת תושביה גברה, אם כי לעיתים שבו אליה וניסו לקוממה מהריסותיה.

ההרס של שנות 1656-1657 היה מוחלט. העיר והקהילה היהודית שבה שוב לא התאוששו. אירוני הדבר שביטויי המשיחיות הבולטים של המאה ה-17, אשר צמחו מן הקבלה הצפתית, פסחו על צפת והיא לא נטלה בהם כל חלק. שבתאי צבי, שראה עצמו משיח בן דוד והקים תנועה רחבה של חסידים, לא ביקר בצפת. רק נביאו, נתן העזתי, ביקר בה בשנת 1667.

עדויות על צפת מסוף המאה ה-17, שמקורן בכתבי נוסעים זרים בעיקר, מצביעות על יישוב מדולדל, כפר חרב שבאופן פרדוכסלי עדיין משמש את מושל הגליל.